איך לייצר שינויים אמיתיים בחיים שלי

שינויים בחיים הם דבר מורכב, אנחנו רוצים חיים טובים יותר, רוצים שינוי, רוצים להרגיש יותר טוב ועדיין בסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו רק רוצים, נשארים במקום, מתקדמים מעט ובסוף חוזרים לאחור. למה זה ככה? מה אנחנו יכולים לעשות כדי לצאת מהמעגל האכזרי הזה?

במאמר זה אני רוצה להעלות תשובה לשאלה הגדולה הזו כפי שהיא מתעצבת בגישת הפסיכולוגיה הקוגנטיבית התנהגותית [CBT]. לא כולם ימצאו את הגישה כמתאימה להם, אבל אני מבקש להביא בכל פעם גישות חשובות שונות שמתמודדות עם היבטים שונים של התפתחות הנפש והאדם.

איך עושים שינוי?

הנקודה הכי חשובה ביציאה לעבר שינוי כל שהוא היא השינוי בתפישה: במקום להתמקד על להגיע מנקודה שבה אני נמצא לנקודה שאני רוצה להיות בה, כדאי להתחיל להתמקד במסע מהאדם שאני כעת לאדם שאני רוצה להיות. להיות אדם שמצליח להיות האדם שהוא רוצה להיות.

מי אני?

כדי לנסות להבין איך עושים שינוי בחיים, ראשית נתמקד בלנסות להבין, אפילו חלקית, למה אני כפי שאני כעת?

הסיפור הקלאסי להסביר את מי שאני הוא להסתכל על הנסיבות, דהיינו ההסטוריה שלי. כל מה שחוויתי, שפגשתי, שטעמתי ושחשבתי עיצב אותי אבן על גבי אבן להיות מי שאני היום. הזהות שלי היא כמו גוש חימר שהנסיון של החיים מעצב אותו לחשוב, להתבונן, להרגיש ולהבין באופן מסויים - להיות אני. כילדים אנחנו עדיין לא מבינים את עצמנו ואת העולם, ומי שמלמד אותנו כיצד להתייחס לעצמנו ולעולם זוהי הסביבה בה גדלנו, על ידי התוויות שהיא נותנת לדברים, על ידי התגובות של הסביבה לפעולות שאנחנו עושים, על ידי חוויות שהאחרים עושים כלפינו אנחנו לומדים את העולם. זו גם הסיבה שילדים יכולים ללמוד כמה שפות שונות בו זמנית, כי ילדים הם ממש מכונת למידה, מכוונים ללמוד ולהכיר את העולם ואת עצמם.

אם כן, מה שאנחנו לומדים מהסביבה על עצמינו יש השפעה אדירה על מי אנחנו חושבים שאנחנו. כילדים אנחנו עדיין לא מבינים לעומק את ההבדל בין טוב ורע , הכל עבורנו ״נכון״.

אם גדלתי עם הורים שרבים הרבה ולא מתקשרים אני לומד שזה מה שנכון , החוויה הזו משאירה אצלי את הרושם שככה צריך לתקשר עם אדם קרוב, שזו האופן שבו אני מביע רגשות ועוד.

אם נאמר לי מגיל קטן שאני ילד מופנם ושקט, אני מפנים את התוויות הזו ומאמין בה, אני מבין שזה מה שנכון. והעניין העיקרי הוא שזה מעגל שמחזק את עצמו: אני מאמין שאני אדם מופנם ושקט אז אני לא הולך לומר שום דבר במפגשים חברתיים, ואז במפגשים חברתיים אני בפועל לא אומר דבר וזה רק מחזק לי את התפישה שאני אדם מופנם ושקט.

הרעיון הבסיסי כאן הוא שאנחנו פועלים ומתנהגים בהתאם לפי שאנחנו חושבים שאנחנו.

התפישה שלנו את עצמנו ומה אנחנו חושבים שאנחנו היא מאוד קריטית כי היא זו שתאפיין את סוג הבחירות שנעשה בכל מיני מצבים שונים, והמעשים והבחירות שלנו הם אלו שמייצרים את המציאות שלנו. כך בכל שנה שעוברת הזהות שלנו מתעצבת חזק ועמוק יותר, הסביבה שלנו משאירה לנו רושם מסויים לגבי עצמינו - זה מוביל לכך שאנחנו חושבים על עצמינו באופן מסויים - אנחנו פועלים בהתאם למחשבות שלנו - וכך מתחזק המעגל שוב ושוב ולכן ככל שאנחנו גדלים שינויים הם דבר מורכב יותר.

המעגל הזה מייצר ״עצמי סטטי״ - זהות עצמית שיודעת מי היא ואיננה משתנית כל כך. ומה שבעיקר מעניין הוא שאנחנו גדלים הרבה פעמים עם התפישה שבאמת לא כדאי לנו להשתנות, אומרים לנו באופן עקבי: תהיו עצמכם, תאמצו את מי שאתם, תשארו נאמנים לעצמכם, אל תנסו להיות מישהו אחר. ואכן אין שום בעיה ״להיות עצמך״, אבל מה קורה כאשר ״להיות עצמך״ זה לא אטרקטיבי כל כך?

מרוץ עכברים

רבים בני האדם לא מרוצים מהחיים שיצר להם העצמי שהם אימצו מגיל צעיר, אז הם מבקשים לעשות שינוי, אבל לרוב לא מצליחים.

למה?

התשובה הפשוטה היא שכיוון שאנחנו תמיד פועלים ומתנהגים לפי מי שאנחנו חושבים שאנחנו ולא לפי מי שאנחנו רוצים להיות.

במידה ואני מנסה לעשות שינוי שלא מותאם לתפישה שלי את עצמי, נוצר בתוכי קונפליקט אדיר שבסופו של דבר מחזיר אותי לפעול לפי מי שאני חושב שאני. ונסביר, אם לדוגמא אני חושב שאני לא אדם כל כך חברותי, ואני רוצה שינוי באופן בו אני מתפקד חברתית, אז אני מנסה לעשות פעולות בהם אני מתפקד חברתית. כיוון שעדיין התפישה והאמונה שלי לגבי מי שאני חושב שאני [אדם לא חברותי], לא מותאמת לפעולות שאני עושה [ניסיון להיות חברתי], נוצר קונפליקט שמוביל אותי בסופו של דבר לשנות את הפעולות שלי ולפעול לפי מי שאני חושב שאני [אדם לא חברותי].

זו הסיבה שאנשים רוצים שינויים אבל מפסיקים אחרי שבוע, מתחילים דייאטה אבל אחרי חודש חוזרים לנקודת ההתחלה. חיים במין מעגל אכזרי של תהליך ותקווה לשינוי שאחריה מגיע כמעט תמיד חבלה עצמית, הרס התהליך וחזרה לנקודת ההתחלה.

זו מין תחושה שאני חי במעגל בו יש את הסטנדרט הבסיסי של מי שאני חושב שאני, ומעליי הנקודה אליה אני מקווה להגיע, אבל היא כמו תקרת זכוכית, כמה שאנסה להגיע אליה אוכל לשהות במחיצתה רק מעט ואז לחזור חלילה אל הסטנדרט שלי. תחשבו על מישהו שרגיל לחשוב על עצמו כאדם מדוכדך ודכאוני, בכל פעם שהוא ינסה לעשות שינוי בחיים שלו אל עבר חיים יותר שמחים ומלאים, הוא ימצא את עצמו אחרי תקופה חוזר אל המקום הדיכאוני, אל הסטנדרט שהוא רגיל לתפוש את מי שהוא חושב שהוא.

שינוי סטטי

המעגל האכזרי הזה נוצר כשהזהות שלי היא ״עצמי סטטי״. הדרך לליצאה מהמעגל היא לעבור מתפישת ״עצמי סטטי״ לתפישת ״עצמי משתנה״. כלומר שתפישת העצמי, מי אני, צריכה להשתנות. הסטנדרט שלי לגבי מי אני מאמין שאני צריכה להשתנות. ״עצמי משתנה״ היא זהות שכל הזמן מחפשת שינוי מבפנים, להיות במקום יותר טוב, להעלות את הסטנדרטים, לפעול כפי שהאדם שאני מאמין שאני [הזהות שאני רוצה] פועלת. ״העצמי המשתנה״ אין לו בעיה דווקא לא לאמץ את מי שהוא, לא להיות נאמן לעצמו, כיוון שהעצמי שלו משתנה ונהיה יותר מפותח ויותר טוב, העצמי הישן שהוא היה רגיל התפתח לעצמי בוגר יותר. הוא מאמץ לעצמו את האמונה שהוא באמת יכול להיות מי שהוא רוצה להיות ולהשיג מה שהוא מאמין שבאמת יעשה לו יותר טוב וייתן לו חיים יותר מאושרים. רוב בני האדם רוצים להאמין בזה, אבל הם מאמינים בזה רק לרגע קט, ועל כן הם לעולם לא יצליחו באמת לחולל שינוי משמעותי בחיים שלהם, כי הם לא מאמינים באמת שמגיע להם או שהם באמת יכולים להיות במקום יותר טוב.

אולי אחת הסיבות שאנשים לא באמת מאמינים שמגיע להם יותר טוב, לא באמת מאמינים בשינוי - היא ששינוי הוא לא בהכרח דבר נוח או נעים, בדרך כלל שינוי מלווה בתחושת כאב, בהפרדות מחלקי עצמי סטטיים שהייתי רגיל לראות את עצמי בהם, ביצירת הרגלים חדשים. לפעמים זו תהיה תחושה מוזרה ולא פשוטה כי החברה שסביבנו שרגילה לראות אותנו באור מסויים לא תמיד תתמוך בשינוי, או תעזור לנו להאמין שאנחנו יכולים להשתנות, או שהיא תזכיר לנו תמיד מי היינו. אבל הקושי הזה, האישי והחברתי הוא רכיב הכרחי בדרך לשינוי, דווקא הוא מסמן לנו שאנחנו בעיצומו של תהליך אל עבר עצמי משתנה יותר טוב.

סיבה נוספת אולי היא התפישה המוטעת ששינוי של ״עצמי משתנה״ אומר בהכרח יציאה כנגד מי שאני, שכחה של ההיסטוריה שלי, נטישת הסיפור שלי. למעשה ההפך הוא הנכון, בתפישת העצמי המשתנה ישנה קבלה של הסיפור כחלק מההסיטוריה שלי, אבל לא קבלת הסיפור ככזו שמקבעת אותי להיות משהו מסויים דווקא. הזהות היא דבר שנוצר באופן שהוא דינמי ומשתנה, היא מוכשרת להיות כזו, ואין סיבה שנקבע אותה להיות סטנדרט שפוגע בנו. כלומר, גם שאנחנו מדברים על ״עצמי משתנה״ אין זה אומר שאין שום דבר יציב בחיים שלי, אין זה אומר שאסור לי לקבל את מי שאני ואת איך שהתפתחתי עד עכשיו, בטח שאפשר, אבל כל עוד העצמי הזה באמת מייצר לך חיים טובים ונוחים.

אין הדבר תלוי אלא בי

אם כן, אז מה הסיבה שאני במצב שאני נמצא בו כעת?

התשובה האמיתית היא ״אני״.

זה לא הנסיבות - זה לא ההורים שלי, המקום בו נולדתי, החוויות שעברתי בחיים, החברים שלי, המצב הפיננסי אליו נולדתי, הגיל שלי, הגזע שלי, השפה שלי, העבודה שלי, המראה שלי, האישיות שלי, או חוסר היכולות שלי.

הבעיה בכל הסיבותהללו היא שהם גורמים לי לחשוב ״שום דבר לא ישתנה בחיים שלי עד שהדברים האלו לא ישתנו״, ״אני לא אתחתן עד שאני יראה יותר טוב״. אני אחכה ולא אעשה דבר עד שהסיבה תשתנה, אני בעצם שם את כל כובד המשקל על הסיבה, ולעצמי אני מוותר. אני בעצם מייצר לעצמי מנטליות של הקרבן. אבל למעשה אנחנו צריכים לקחת אחריות, להבין שיש הרבה סיבות למה הדברים בחיים שלי כפי שהם, אבל שינוי למעשה תלוי רק בי. ברגע שאני מאשים את הסיבות אני למעשה מאבד שליטה, אני מאבד שליטה על חיי לטובת הסיבות החיצוניות, הם מתחילות לשלוט בי. וכשאני לא שולט, חיי נקבעים על ידי אחרים.

מצב זה הוא לא הכי נוח, כי אם אני לא יכול להאשים אחרים, זה אומר שאני אשם, אני אשם במצב שלי כיוון שאני לא עושה מספיק כדי לצאת ממנו. . נכון? זה אכן שם את כל כובד המשקל של המצב שלי על עצמי? מצד שני זה מאפשר לי סוף סוף את הכוח לשנות את חיי למוטב, למקומות שאני באמת רוצה להיות בהם. גם אם זה יהיה קשה, אני יודע שהמסע הוא בידיים שלי.

אם אכן כל השליטה היא בידיים שלי? אז איך נתתי לעצמי להגיע לכאן? למצב בו לא טוב לי?

האמת היא שזה קשור לאופן בו התכנחנו, לאופן שבו אנחנו מבינים איך העולם פועל, בעצם חלק משמעותי מחייך פעלת על טייס אוטומטי בלי להבין את איך באמת להטיס את המטוס הזה.

המטרה היא להעלות מחדש את המודעות, להחזיר שליטה על החיים שלנו. חלק משמעותי ממה שעושים בטיפול נפשי הוא להחזיר שליטה, להעלות את המודעות לעצמי ולסיפור שלי, וליכולת שלי לספר אותו עם ההבנות שיש לי כאדם בוגר. ובעיקר היכולת שלי לבחור אחרת, לצאת מהמעגל האכזרי שבו הייתי שרוי בו העבר שלי הכתיב לי את העתיד שלי באופן מוחלט ללא בחירה שלי.

אז איך עושים שינוי?

שינוי הפוקוס מהנקודה אליה אני רוצה להגיע אל האדם שאני רוצה להיות מצריך קודם כל הרבה מודעות, לעצמי ולסיפור חיים שלי את עצמי, לשים לב לאמונות העכשוויות שלי לגבי ״מי אני חושב שאני״. היכולת לספר את העבר ומה שקרה לי באופן שבו אני לוקח שליטה ואחריות, מבין את הסיפור ומבקש לספר את הפרק הבא בסיפור אחרת, באופן שונה, באופן שבוחר להמשיך לקחת מהסיפור חלקים מסויימים וחלקים אחרים מבקש לשנות. ואז אני מאמץ לעצמי תפישה חדשה של עצמי משתנה, של מי אני באמת רוצה להיות, ומאמין שמגיע לי להיות האדם הזה, ומציב את הדמות הזו לנגד עיניי. מה שנותר כעת לעשות זה את הדברים שאני יודע שיביאו אותך לשם, לא משנה כמה קשה, או לא נוח יכול להיות בדרך לשם.

* תיאוריית הנסיבות נושאת בתוכה גם חלקים אורגניים מובנים בתוכנו, כלומר את ההבנה שה- DNA שלנו נושא בתוכו היבטים שונים של הזהות שלנו, נטיות גנטיות [אישיותיות, רגשיות ופיזיות] שמשפיעות גם הם על עיצוב הזהות שלנו. אמנם, גם נטיות אלו מושפעות הרבה מהנסיבות, מהאופן החברתי בו התפתחנו וגדלנו. כלומר, יכולה להיות לי נטייה גנטית לדיכאון, אבל זה כמעט לא יבוא לידי ביטוי בחיים שלי, כיוון שנסיבות החיים שבהם גדלתי פיתחו אותי כאישיות יציבה מלאת סקרנות, אמון ושמחה כלפי החיים.